בקצה קצהו של הזמן
כשירד המסך
כשרוב האנשים כבר יצאו לדרכם
נשארנו מחזיקות ידיים
אוחזות את עומק הרגע
שהוא קטן מלהכיל
את אלפי חלקיקי הפרטים שבתוכו
ובשקט הזה של עת ערב
בין החלונות
הזדחל לו אט אט פנימה
צליל עדין של געגוע.
שדות פתוחים
מחשבות על ארעיות החיים
על הזמן שלנו כאן
על היכולת להשפיע
על סדקים שנפערו
על הרשות לכאוב.
על אפשרויות שעדיין לא נחשפו
על אחיזה רופפת של אי הידיעה
על חורף ותנועת הזמן
על הבחירה המתאפשרת
להרים מבט
לסמוך על הדרך...
מה הזמן מסמן לי
לסמוך,
לסמוך על הרצון
לסמוך על הכח המניע
לסמוך על הבלתי נראה, על החיים הרוחשים מתחת לפני השטח.
לסמוך על התנועה הפנימית השקטה,
זו שתביא לצעד ראשון ועוד אחד וזה שאחריו
זו שבסוף אולי תזיז הרים.
לסמוך על הסדקים, על ההיסוס, על מרווחי הזמן הנפתחים, שבין הכוונה למימוש.
לסמוך על העדינות שבתוך התנועות הזעירות, שמתגלות אט אט.
לסמוך עליי, עלינו, על היקום.
להאמין,
שזה אפשרי, שזה יבוא, שזה יקרה באופן הכי פשוט ונכון, בזמן.
הכל עניין של התמקמות
לצאת
לעלות לגובה
למצוא פינה שקטה
ממש על מורדות ההר
לראות למרחוק
בהיר וקר,
להרגיש קרני שמש בגב.
פיקניק של בוקר
קפה שחור בפינג'ן
ויותר מהכל,
הדקות הארוכות
שישבנו ככה, מניחים את כל המילים בצד
מתמסרים לשקט הזה,
שנפרש מולנו, מלוא יופיו.
ביחד, כל אחד עם עצמו,
בעולם הרועש כל כך
אלו רגעי חסד.
חילופי משמרות
שעת בין ערביים
אורות מתחלפים
תיכף
שאריות היום שהיה
יתפוגגו אל תוך אלומת אור
שתחצה את חשכת הלילה.
האם אפשר שפנס רחוב זקוף קומה
יבחין ביופי שקיעתה ?
לעיתים נדרשת הטיית ראש קלה
כדי לגלות עדינות ויופי.
זה תמיד כאן,
האפשרות, הבחירה לשים לב לפרטים, לעצור, להבחין, להתבונן לעומק, להרגיש, להרחיב את נקודת המבט.
זה קרוב כל כך, רק להיות בעיניים פקוחות, בפליאה, במבט רענן, באומץ - לבחור לראות בכל דבר יופי.
הורדתי קצת אורות
כמו בנסיעה בזמן ערפל,
אורות נמוכים מאפשרים לראות טוב יותר,
להרגיש בטוחה ובוטחת
להסדיר נשימה.
וכן... יש גם חגים עכשיו.
אני חושבת שיש איתי התרגשות לקראת שנה חדשה ואולי היא לא נחבאת, או מהססת,
רק שקטה יותר, פנימית,
לא לובשת לבן ובגדי חג,
פשוטה, הכי פשוטה.
ומפעם לפעם העיניים מוצפות
ועולה הגעגוע,
גם זה נמצא כאן.
בנסיעה איטית יותר, באורות נמוכים,
הסתיו מתדפק בחלונות,
סוכות שלום נבנות,
שנה חדשה בפתח
הרבה לא יחזור.
ויש גם התרגשות קטנה,
שקטה,
פשוטה, הכי פשוטה.
קוראת בקפה
זה של אחר הצהריים,
כשהשמש בכיוון ירידה
העפעפיים כבדות
והספירה היומית
מראה עודף.
יש ימים שגם קפה טוב
מתקשה לעשות בהם סדר.
אז אם אפשר,
תחזרו שוב מחר.
עוד מסע יוצא לדרך
אין כמו התחלות,
הן תמיד אוחזות התרגשות, ציפייה, סקרנות
ואת האפשרות שהדרך תגלה את עצמה.
יש דרכים שנועדו למיטיבי לכת, לאחרונה נזדמנו לדרכי מסעות שכאלה וזה ממלא אותי שמחה.
טוב לדעת שגם בעולם שנע בקצב מהיר, יש מקום לתהליכים שמזמינים גם שהות, השתהות, הקשבה עמוקה, זמן למפגש בעומק העיניים והלב ועשייה שנובעת מתוך תנועה פנימית של תשוקה ואחריות.
זה לא לצד החיים, זה ממש בתוכם.
מרחב שמזמין א.נשים ללכת דרך, למצוא שותפים, לבחור במעורבות פעילה, להרחיב את היכולת להשפיע, ליצור, לעשות, לשנות.
להיות בהתהוות
כשקרקע פורייה של נוכחות אוהבת
אוחזת את קיומי
נגלית לעיניי האפשרות המופלאה
להיות לוליינית על חבל דק
המתוח בין מבנים יציבים
בין שמים וארץ
ולהלך עליו פסיעה פסיעה
כשידיי נפרשות לצדדים
תומכות יציבות רופפת.
ועם כל נשימה
מתרחבת בתוכי ההסכמה
להיות בתנועה מתמדת
של בין לבין -
בין פנים לחוץ
בין סגור לפתוח
בין ידוע ללא ידוע
בין האפשרי לבלתי אפשרי
בין סדר לאי סדר
בין יחד ולחוד
בין קוצר נשימה לאורך נשימה
בין הקיים לרוצה להתקיים.
וברגע של השתהות
מתנדנדת על החבל
מחזיקה בהלת נפילה
אבחין בחוטים עדינים
שנטווים אט אט
מחברים ביני לבין
עומלי לב שכמותי,
שמחפשים
להיות וליצור יחד
בהתהוות משותפת.
קפה
זה לא הסיפור, זו רק עוד אפשרות
בתוך התוהו ובוהו הכללי.
להחזיק את הראש, לשפשף עיניים עייפות
להרגיש כאב, זעם, תסכול
נוכח מעגל האימה הזה,
מבפנים ומבחוץ.
להוציא אויר ולקחת שוב,
ועם הלגימה מהקפה החם
לחשוב על הנורמליות האפשרית
גם כשזה לרגע חמקמק
לתפוס אותו
ולא לשחרר מהר מדי,
זה בידינו !
זו ריצה למרחקים ארוכים....
ברגע הזה,
שהיית כל כך מכונס בתוך עצמך,
רציתי לספר לך,
שם בחוץ יש
סבך ירוק,
פכפוך מים זכים
ושורת עצי צפצפה שנוגעת
בקצות השמים.
יש סלים שמחזיקים לך את כל הלב
אלו הרגעים שאת יודעת שחשבו עלייך.
אבל לא מחשבה חולפת, לא בהנף הרגע, לא כדי להרשים או סתם מתוך חובה חברית,
אלא מתוך תשומת הלב הכנה,
מתוך נוכחות קשובה,
למה שנמצא שם איתך באמת
למה שנחבא מאחורי הרעב לסנדוויץ
או הכמיהה למרק חם,
למה שמתיישב במרווחים הקטנים שבין המילים
בשקט שבין הנשימות
אפילו מאחורי הבקשות.
זו היכולת הנדירה להיות בשבילך,
עם ראש ולב פתוח,
עם כוונה כנה
בנוכחות נקייה ואוהבת.
ברגעים הנדירים האלו
מתיישבת אצלך הבנה עמוקה
מקבלת צורה של רגש ורטט לב
הידיעה הזו,
שכולנו כל כך זקוקים לעיתים לנוח בתוכה,
כזכות לחסד,
הידיעה הפשוטה,
שהכל בסדר.
הרבה געגוע הבוקר הזה
ואין איפה להניח אותו,
אין לאן להזיז.
מניחה לו, למה שיכול היה להיות
למה שכבר לא,
לדמעות שבאות,
הכל בא והולך.
המעט שהוא הרבה
בכל רגע וזמן
לבחור בנגיעת הלב שמתאפשרת,
לא יותר ולא פחות.
ערב בחצר
להיפגש בגובה הלב,
זה זמן של חסד
וכשזה מצליח לקרות בימים האלה
זה מרגיש לרגע כמו נס.
כשמרחק יוצר קרבה
הניגודיות הופכת לכוח יצירה
ובטווח הזה, הנמדד במטרים
מילים מונחות כגשר
ומבט עיניים מסמן
את נקודת המפגש.
מחפשת את הנגיעה העדינה ביותר
שאוכל להניח עלייך
כזו שלא תפריע
שלא תטלטל
שלא תתערב בך.
נגיעת אור שקטה
שרק תלחש לך בחושך
אני כאן.
קרובה איתך
בין שמים וים
ועל קו החיבור של שנינו
נשמע רחש הזמן.
תראה,
אני אומרת
הכל כבר כאן
להשאיר רושם
אז בוא נכיר ? שאלת
ואני הנהנתי מעבר לקו, יאללה.
ואז סיפרת על עצמך,
איפה אתה גר, כמה ילדים יש לך ובמה אתה עוסק בעבודה ומה בפנאי.
ואז אני אמרתי, באותו האופן, די דומה, אולי עם קצת יותר מילים שרוצות להשאיר רושם.
ואני שאלתי כמה שאלות וגם אתה
וכשנסתיימה השיחה ביננו
חשבתי על כל המון המילים שאמרתי
ושלא באמת עצרתי רגע לחשוב,
אבל מה באמת הייתי רוצה שתדע עלי כרגע
כששנינו משני צידי הקו.
אני יודעת שהורות היא דבר גדול,
היא עניין של יום יום, כל יום, אין הנחות.
אבל, כשהחזקתי אתמול בחוט ובמחט
לרגע היה שם את כל מה שצריך
וכל הדבר הגדול הזה
התכנס אל תוך תנועה קטנה
של תך ועוד תך
והייתה בי נחת.
זה כתוב בקפה
קוראת בקפה
אתה אני והשנים,
זה משתבח.
כך המקיאטו,
סוגר את הערב
ארוך, לא מתיימר
ובכל זאת,
מתהדר בנגיעת חלב מוקצף
כזו שמאזנת את המרירות
שבקפה,
אחח החיים.