רשמים מהדרך

המחשבה לכתוב בלוג מלווה אותי כבר הרבה מאוד זמן. לעיתים זה נראה לי ממש תכף קורה ולעיתים זה מרגיש כמו עוד פנטזיה שלא תתממש.

יש לי רצון וסקרנות אבל גם הרבה חששות. האם אני יכולה ? האם הכתיבה שלי "מספיק טובה" בשביל זה ? האם אצליח ליצור קביעות בכתיבה ? האם אני לא עצלה מדי בשביל כתיבה שכזו שמחזיקה רצף ? ומה אם הבלוג יהיה "מת" במובן של תקוע, לא מתחדש, משעממם ? את מי זה יעניין ? ומה אם לא ממש אצליח לכתוב את מה שיש לי לומר ? וגם אם כן, מי יעצור לקרוא בעומס המידע הזה שכולנו מוצפים בו ?

ככה עולות וצפות שאלות וספקות, מהסוג שגורם לי להאט, לעצור, להימנע, לחכות אולי לזמן המתאים. רק שהזמן הזה אף פעם לא מגיע מעצמו. אז אני מבינה שזה הכל עניין של החלטה והתנעה. זה שלי מול עצמי. זו הבחירה לשחרר את הצורך לקבל רשות או אישור ובמקום זאת לממש את החופש להביע את עצמי באופן שמרגיש לי נכון ומתאים.

וככה קרה שבוקר אחד התעוררתי והחלטתי שזהו. אני יוצאת לדרך. אני מתחילה להניע יצירה של אתר – בלוג משלי. החלטה שכזו תמיד מלווה אצלי בהתרגשות. הלב פועם, הבטן מקרקרת, אני מבינה שהתחילה אצלי תנועה חדשה, שאני יוצאת לדרך.

בשלב הזה עוד לא ידעתי להגיד הרבה, לא ממש הייתה לי תמונה בראש של איך זה הולך להראות, מה התוצר הסופי שארצה להגיע אליו ואיך תראה הדרך. אבל ידעתי שאני זקוקה לשותפה וכזו שתסכים לצאת איתי לדרך שמזמינה תהליך של יצירה משותפת שיש לו קצב משלו ושאין לי ממש עניין בשלב זה לתחום אותו בזמן.

ככה פגשתי את ענבל בורד, (מוזמנים להציץ באינסטגרם שלה) מעצבת גרפית יצירתית ומוכשרת עם לב פתוח וקשוב והרבה סבלנות, שהסכימה להצטרף אליי עם סקרנות לגילוי משותף. מהר מאוד התבהר הצורך להגדיר מסגרת זמן גם אם מרווחת מאוד, כזו שתאפשר צעידה יותר בטוחה ונינוחה.

יצאנו לדרך. בינתיים המון דברים קרו, החיים הרוחשים נכנסו ויצאו. התנועה שלי התאפיינה בעצירות ומרווחים שנמשכו לעיתים יותר מהמצופה. דברים לא תמיד קרו בסדר הנכון ולא פעם נדרשנו לחישוב מסלול מחודש, לעדכונים ותיקונים וגם לאורך נשימה ואיסוף פנימי לצורך התקדמות.

כמעט שנתיים חלפו והנה אני כאן, עם אתר משלי שממש תכיף עולה לאוויר.

אז מה למדתי מהמסע הקטן הזה, שאוכל להניח כאן כצידה לדרך למי מכן או מכם שאולי נמצא שם עם הרצון והכמיהה לממש חלום:

חלומות שנמצאים אתכן מספיק זמן, כנראה מבקשים תשומת לב. אל תוותרו עליהם בקלות.

יציאה לדרך כרוכה בהתבשלות פנימית, כזו שלא תמיד כדאי להאיץ בה. זו היכולת לקחת את הזמן ולסמוך על כך שדברים אכן קורים ומתגלים "בזמנם האיטי הבלתי מתחשב האוהב הפועם בקצבו של הלב" כל הדברים היפים באמת | דניאלה ספקטור

ספקות הם קולות שמלווים את הדרך. תמיד טוב, אם אפשר, לאמץ מולם (או בעצם מול עצמנו), גישה נדיבה וחומלת ולתת להם לבוא, להיות קצת וללכת. לזכור שהם לא הדבר האמיתי, הם רק עוד סיפור שאנחנו מספרות לעצמנו ברגעי משבר קטנים.

כדאי וחשוב ממש למצוא שותפה לדרך. כי לבד זה לא כיף. כזו "שתחזיק לנו שמיים" שתראה את הטוב שבנו, שתאיר את הדרך כשצריך, תתקן, תדייק ותסייע לצאת מתקיעות.

כמו בחיים, כמה חברות טובות לשיתוף והתייעצות זו תמיד חגיגה ללב ומקור לתמיכה והטענת מצברים.

ובטח יש עוד, אבל בוחרת לעצור כאן.

אז תעיזו ! צאו אל לדרך ! תעופו לגבהים ! בחיי שזה לא חייב להיות מושלם. תאמינו לי.